זהו פוסט ראשון בסדרה של פוסטים שידונו במה שאנחנו כבר יודעים על מה שנדרש כדי להשלים משימה מאוישת לכוכב הלכת השכן שלנו, מאדים.
אולי תחילה כמה מילים על הסיבה שבגללה אנחנו בכלל צריכים להגיע אל מאדים. מספר חלליות רובוטיות נשלחו במהלך השנים אל המאדים, בהצלחה רבה יותר או פחות, ושידרו בחזרה מידע בעל ערך מדעי רב. יש הטוענים כי די בכך, ואין סיבה לסכן חיי אדם, ולהוציא כמויות אדירות של כספים, כדי לשלוח חללית מאוישת לכוכב אחר. לדעתי הם טועים, משתי סיבות עיקריות:
הראשונה היא שכמות המידע שיכול להשיג מדען על הקרקע גדולה לעין שיעור מכמות המידע שיכול להשיג כל רובוט. תהליך העבודה של רובוט הוא בערך כזה: הרובוט מצלם חלקת קרקע, ושולח את התמונה אל כדור הארץ. לאחר 10 דקות במקרה הטוב, או 30 דקות במקרה הפחות טוב, התמונה מגיעה אל כדור הארץ (מהירות השידור מוגבלת על ידי מהירות האור). כאן היא מפוענחת, צוות הקרקע מחליט אם הקרקע מעניינת, ואם כן, בונה סדרת פקודות (גם כן תהליך האורך זמן מסוים) ושולח אותן אל הרובוט. לאחר עוד 10 עד 30 דקות הפקודות מגיעות אל הרובוט, ומבוצעות. תוצאות הבדיקה נשמרות בזיכרון הרובוט, ונשלחות אל כדור הארץ בדרך כלל ביחד עם תוצאות כל הבדיקות והמידע האחר שנאסף באותו יום, לאחר מספר שעות. לכל היותר, גם אם התוצאות יישלחו מיד, ייקח להן עוד 10 עד 30 דקות להגיע אל כדור הארץ. בסך הכל, עברו מספר שעות בין הזמן שבו נתקלנו בגוש סלע, ועד שהחלטנו שאנו רוצים לבדוק אותו ואיך נעשה זאת, וקיבלנו את תוצאות הבדיקה. לעומת זאת, גאולוג מיומן על קרקע המאדים, יבצע את כל התהליך הזה בראשו בתוך מספר שניות. לכן הוא יכול לאסוף מידע בכמות העולה בעשרות מונים על כמות המידע שיכול לאסוף רובוט באותו זמן.
הסיבה השנייה היא פשוט מפני שהמין האנושי הוא מין חוקר. בני האדם תמיד חצו ימים, יבשות ומדבריות כדי לגלות ארצות חדשות. הם יצאו מאפריקה אל אסיה ואירופה. הם חצו את האוקיינוס השקט והגיעו אל אוסטרליה ואוקייניה. הם חצו את האוקיינוס האטלנטי והגיעו אל אמריקה. הם חצו את החלל והגיעו אל הירח. תמיד עשינו זאת, ואין סיבה שנפסיק לעשות זאת עכשיו. אם לא היינו נוטלים סיכונים, לא היינו מגיעים לרבים מן ההישגים אליהם הגענו. נועדנו לצאת למסעות, על כדור הארץ, ועכשיו גם בחלל.
בפוסט זה אדון בהרכב הרצוי למשלחת אל מאדים. הנחת היסוד שלי, היא שבני אדם אינם רובוטים, וכאשר סוגרים מספר גברים ונשים בקופסת פח אחת למשך מספר חודשים, ייווצרו מערכות יחסים מסוימות. אינני חושב שיהיה זה מן החוכמה לבנות צוות על טהרת המין הגברי, או המין הנשי. לכל אחד יש את החולשות והיתרונות שלו, ויש לנצל את מלוא היתרונות של שני המינים.
הניסיון במשלחות מחקר מבודדות באנטארטיקה מלמד, שלעתים קרובות נוצרים זוגות גם בין גברים ונשים שבני זוגם נשארו מאחור, וזאת רק לצורך זמן המשלחת. אין לנו סיבה להאמין שיחסים מסוג זה לא ייווצרו גם בין אנשי הצוות, המבודדים משאר העולם באותה מידה. לכן, כדי להקטין את המתחים, יש לדעתי להעדיף אנשי צוות שהם כבר זוגות מלפני המשימה. זה ידרוש, כמובן, בניית מגורים באופן שיאפשר פרטיות כאשר היא נדרשת.
בעלי התפקידים הנדרשים במשימה זאת הם פחות או יותר: טייס, רופא, מהנדס טיסה, גאולוג או שניים ומפקד, בסך הכל שלושה זוגות. אפשר גם להסתפק בגאולוג אחד ולהטיל את תפקיד המפקד על אחד מבעלי התפקידים האחרים, ולהישאר עם שני זוגות. מובן שרצוי שאנשי הצוות יהיו בעלי הכשרה מתאימה טרם נבחרו להשתתף במשימה, אך בהתחשב במגבלת הזוגות, ייתכן שחלקם יוכשרו לתפקידם במיוחד.
מהנדס הטיסה יהיה הגורם העיקרי שיוכל לתקן תקלות בספינה במהלך המסע. ובמסע כה ארוך, עם רכב חלל כה מורכב, מובטח שתהיינה תקלות. לכן, הוא צריך להכיר כל בורג וחוט מוליך בספינה. הוא יצטרך ללוות את תהליך הבניה שלה מן השלבים הראשונים, ואף להשתתף בבנייתה ואולי גם בתכנונה. כל זאת, על מנת שבשעת הצורך, יוכל לתת באופן מיידי את המענה הטוב ביותר לכל תקלה.
רופא, בעל הכשרה מתאימה ברפואת חלל, נדרש משום שבמרחק מליוני קילומטרים מבית החולים הקרוב, הוא היחיד שיוכל לתת מענה למקרה חירום רפואי. לא ניתן לתפור חתכים או לבצע החייאה בשלט רחוק מכדור הארץ.
נושא המחקר העיקרי על מאדים הוא הגאולוגיה. ככל שמצאנו עד כה, אם יש חיים על מאדים הרי שהם נדירים מאוד. כדי לבצע החלטות מדעיות בשטח, בתקופה ארוכה יחסית (יש לשער שמשלחת כזאת תשהה על מאדים כחצי שנה), יש צורך באדם המכיר היטב תחום ידע זה, ואי אפשר להסתפק בשליחת הוראות מכדור הארץ, כי אז אפשר באמת לשלוח רובוט במקום בני אדם.
הפוסט הבא בסדרה יעסוק במבנה כללי של החללית שתיקח אותנו אל מאדים.