I ask the 3 readers of this blog that have a voting right for the American Democratic party primaries, Don't vote Obama! now, what do I, an Israeli dude who isn't even American, care about who wins in the Democrats primaries?

First, and most important for me, is that Obama expressed his view that the Orion program to bring America back to the moon should be delayed by five years (right at the last paragraph there). The world won't wait for America. The Europeans will go there, the Chinese will go there, and America will be left behind. Being a leader in space isn't just a matter of prestege. It is a matter of technological leadership, which means economical leadership, which means military leadership, which means the US is free to do almost anything it wants in the international arena. If America will fall behind in the space race, it will have direct effect on it's ability to protect its interests right here on Earth.

Secondly, Obama said time and again that he wants to withdraw the American forces from Iraq, unconditionally, and as soon as possible. That will leave chaos in Iraq, and as a result, the oil prices will go even higher, and Iraq will be a breeding house for terrorist groups, that will again threaten the US interests in the region. Such a plan is bad for America.

I don't mind much who you vote, or even if you vote for the Republicans, but just don't vote for Obama.

נדמה לי שנחום ברנע מידיעות אחרונות ניסח את זה בצורה הטובה ביותר: לפלסטינים סוף סוף היתה האלטלנה שלהם, אבל במקרה שלהם, הכוחות המורדים הם אלה שניצחו.

אני מתחיל לחשוב שאין תקומה לעם הפלסטיני. העם הזה קם בראשית המאה העשרים, יחד עם ההתעוררות הלאומית של שאר העמים הערביים, ומאז, כמו שאמר אבא אבן, לא החמיץ הזדמנות להחמיץ הזדמנות. במיוחד בשנים האחרונות, כאשר היה כה קרוב להגשמת מטרתו הלאומית – הקמת מדינה פלסטינית, החליטה הנהגתו, גם מצד הפת"ח (ערפאת) וגם מצד החמאס לפוצץ הכל, תרתי משמע, ולחזור אחורה לפעילות הטרור. נראה שהעם הזה, או מנהיגיו, נהנים יותר להילחם על עצמאותם מאשר להגיע אליה.

בשלב הזה, נראה לי שהפתרון הטוב ביותר עבור העם האומלל הזה הוא להיספג אל העמים הערביים האחרים, להיטמע בתוכם, ולהיעלם כלעומת שבא. היה ניסיון מעניין, לא הצליח, הגיע הזמן לסיים את הפארסה הזאת.

חבל רק שהמשטרים הערביים השונים מן הסתם לא יאהבו את זה כל כך. בעיקר הבעיה בירדן, שרוב אוכלוסייתה פלסטינית, כך שאם כבר הפלסטינים שם יכולים לספוג אליהם את המיעוט הבדואי השליט.

הם כמו עצם בגרון. לא רוצים שלום, ולא רוצים ללכת מכאן.

עכשיו שהתפנה לי קצת זמן, אני אכתוב על כמה דברים שקרו בזמן האחרון.

כחבר מפלגת העבודה בעשר השנים האחרונות בערך, הגעתי לבחור בפריימריז האחרונים לראשות המפלגה. התפלאתי אומנם שלא קיבלתי הודעה לבוחר, אבל הגעתי בכל זאת, תוך שאני חושד שמשהו התפקשש ברישום. כפי שחששתי, אכן לא חודשה החברות שלי באופן אוטומטי, אולי בגלל החלפת כרטיס אשראי, ולא יכולתי לבחור. חזרתי הביתה, וראיתי כיצד אהוד ברק שב ונבחר לראשות המפלגה, כאילו לא נבעט ממנה בקשתית אדירה רק לפני כמה שנים, והלך "לעשות לביתו" (כלומר לעשות בוכטות של כסף).

הבעיה שלי עם האיש הזה, היא שהוא כלל לא מייצג את מפלגת העבודה, לפחות מבחינה כלכלית. מפלגת העבודה, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הישראלית, כפי שהיא רוצה להיות, לא יכולה להיות מיוצגת על ידי מי שרואה עין בעין עם נתניהו את השיטה הכלכלית הרצויה. איננו יכולים לטעון שאנו מפלגה סוציאל דמוקראטית כאשר בראש המפלגה עומד ברק.

מעבר לזה, כולנו ראינו את דרך התנהלותו בקדנציה הקודמת. אם היה נשאר בפוליטיקה, אפילו לא בכנסת אלא באיזו פעילות ציבורית אחרת, היה אפשר ללמוד על שינוי שאולי התרחש בו. אולי הוא למד לעבוד עם אנשים, אולי עכשיו הוא טוב יותר. אבל כאשר הדבר שמעניין אותו יותר מכל הוא לעשות מליונים, קשה לי לראות בו אדם ערכי הראוי לעמוד בראש המפלגה והמדינה.

לכן בינתיים אני לא מחדש את החברות, עד שאראה אם יש בכלל בשביל מה, או שהלכו עוד ארבע שנים קאקען.

בעוד מספר ימים שוב יהיו פריימריז לראשות העבודה. המועמדים לא מלהיבים במיוחד – עמי איילון, אופיר פינס, אהוד ברק, דני יתום, ולסיום – עמיר פרץ. המועמדים המובילים, לפי הסקרים כרגע, הם ברק ואיילון. אז במי לבחור? בפעם הקודמת פירטתי כאן את דעתי על כל אחד מהמועמדים. אז בואו נראה שוב.

עמי איילון

בחור בסדר, אבל נראה לי מוגזם אחרי שנה בכנסת לרצות לעמוד בראש המפלגה, ובמשתמע מועמדה לראשות הממשלה. הוא צריך להתבשל עוד קדנציה אחת לפחות. דווקא בעד פרופ' אבישי ברוורמן, שתומך בו, הייתי שוקל ברצינות להצביע.

אופיר פינס

חשבתי שהוא גם בחור טוב, עד שהתברר לי שהוא הצביע בעד צנזורה באינטרנט.

אהוד ברק

דעתי עליו לא השתנתה מאז הפריימריז הקודמים. האיש אינו מסוגל להיות פוליטיקאי, ועצם העובדה שכאשר הפסיד הלך לעשות מיליונים במקום לשבת בכנסת ולשרת את העם, או אפילו לעשות שירות אחר למען המדינה, כמו שעמרם מצנע הלך להיות ראש הוועדה הקרואה בירוחם, עובדה זו מורידה את ערכו מאוד בעיני.

דני יתום

לא ברור לי למה הוא טורח בכלל. כמעט לא רואים אותו.

אז נשארנו עם עמיר פרץ. גיבור דוח וינוגרד. האיש שהופך את כשלון ניהול המלחמה בלבנון ל"שנת ההתפכחות" בה "גילינו" שהימ"חים ריקים וצה"ל לא מתאמן. תסלח לי, אבל לא נראה לי שצריך מלחמה אחת ויותר מ-130 הרוגים כדי לגלות דברים כאלה. אז הוא טוען שאחרי הפריימריז הוא ידרוש את תיק האוצר. לדעתי, אולמרט יגיד לו ללכת לחפש, ואז הוא ישאר בביטחון.

אז אין לי מושג. נראה לי שהרע במיעוטו, ככל שזה נראה מוזר, הוא פרץ. בכל מקרה, צריך להיות ברור (הממ… כמו בפעם הקודמת) שאנחנו בוחרים פה מקסימום ראש אופוזיציה. אף אחד מהמועמדים לא יכול לנצח בבחירות כלליות, לדעתי. אז אולי פרץ יפסיד, ישאר ח"כ לכמה שנים, ואז ינסה שוב. ואם זה יקרה, אני מקווה שלא יבקש משרדים שאין לו מושג בהם.

בינתיים לא הרבה, אבל בקרוב שלושת המדינות האלה יהיו חברות במועדון המדינות המצנזרות את האינטרנט. כך, אם ההצעה החדשה של ש"ס תתקבל. ש"ס, באמצעות ח"כ אמנון כהן ושר התקשורת אריאל אטיאס, רוצים לדרוש מספקיות האינטרנט לחסום גישה לאתרים הכוללים "מין, אלימות והימורים", אלא אם הגולש יבקש במפורש גישה לאתרים כאלו, ויזדהה על ידי טביעת אצבע במתקן שיחובר למחשב שלו.

כל מי שיש לו מושג באינטרנט יגיד לכם שיש מליוני אתרים העוסקים בתחומים האלה, והרבה מאוד אתרים שמתייחסים לתחומים האלה, גם אם אינם אתרים פורנוגרפיים בעצמם. מי ישב לקטלג את כל האתרים האלה? מי יחליט מי יסונן ומי לא? האם שר התקשורת רוצה שספקיות האינטרנט יושיבו מאות אנשים שיעסקו במיון אתרים, כפי שעושות ממשלות במדינות שהזכרתי בכותרת, ובכמה מדינות אחרות? במילים אחרות, אני לא מעלה בדעתי שההצעה תעבור, לא בכנסת ולא בבג"ץ (שכבר פסל בעבר חוק שאסר על ערוצי פורנו בטלביזיה). גל מור כתב עוד על ההשלכות של ההצעה, ולא אחזור על דבריו.

בעיתוי מושלם, מדווחת היום סוכנות הידיעות AP (כאן מתוך אתר CNN) על מחקר חדש, המוצא כי 25 מדינות חוסמות גישה לאינטרנט ברמות אלו ואחרות. המחקר מדגיש כי ישראל, רוסיה והרשות הפלסטינית אינן מצנזרות את האינטרנט, למרות הסכסוכים באיזורם. אולי לא לעוד הרבה זמן?

119 חיילים נהרגו במלחמת לבנון השניה, ועוד כשלושים אזרחים. במלחמות נהרגים חיילים, זו עובדת חיים וטבעה של המלחמה. גם אזרחים עלולים להיקלע אל טווח האש, למרות שתפקידו של הצבא למנוע זאת. אך אם המלחמה הכרחית, ואם תמורתה גדולה מהפסדה, אפשר לקבל זאת. אם היינו גורמים לחיזבאללה נזק קשה באבידות בנפש, בציוד, בתשתיות, בכוח פוליטי, זה היה יכול להיות שווה את זה.

אבל זה לא המצב. 113 חיילים נהרגו, במלחמה שהתארכה יותר מדי, ואשר את ההישגים שהשגנו בסופה ניתן היה להשיג תוך שבוע של לחימה "לפי הספר", ובפחות אבידות. ראש הממשלה אולמרט אחראי למותם של חיילים שלא היו צריכים למות. במצב זה, אין לו את התוקף המוסרי להמשיך לשבת במשרד ראש הממשלה.

חלוץ כבר הסיק את המסקנות, ונראה שגם פרץ לא מתכוון להישאר במשרד הביטחון עוד הרבה זמן (ובכלל, מכיוון שכרגע הוא יכול לגרום רק לנזק למפלגה, עליו לפנות את מקומו גם בראשות מפלגת העבודה). נותר רק לאולמרט להבין את המצב.

אז מי יבוא במקומו? אינני יודע. אני מתקשה לראות מישהו שאני מעריך, ויכול לבטוח בו כראש ממשלה ( אם כי היום עבר לי בראש סילבן שלום לרגע). אולי ברוורמן, ככל שהאפשרות הזאת נראית בלתי סבירה. אולי לבני, שאני לא בטוח שיש לה את הביציות להתקיף את איראן לפני שהם יתקפו אותנו. הרצים לראשות מפלגת העבודה כרגע הם ברובם או חסרי ניסיון פוליטי או ברק, שעדיף לא להרחיב עליו את הדיבור. בכל מקרה, אולמרט צריך ללכת.

כללי

בניגוד לאזרחי ישראל היהודים ו(כניראה)הנוצרים, לאזרחים הערבים המוסלמים (להלן בקיצור "הערבים") יש נטייה חזקה לנאמנות ליישוב הולדתם. בעוד שיהודי לא יהסס לעבור לעיר אחרת ולהתרחק ממשפחתו כדי לשפר את תנאי מגוריו או את אפשרויות התעסוקה שלו, אין המצב כך אצל הערבים. לעיתים קרובות אנו רואים משפחות מורחבות התופסות שכונות שלמות ביישוב זה או אחר.

דבר זה נובע מן המבנה החברתי של ערביי ישראל המוסלמים. בדומה למצב בשאר ארצות המזרח התיכון, המבנה החברתי של הערבים מורכב ממשפחות מורחבות (חמולות). ההשתייכות החמולתית של אדם מהווה חלק בלתי נפרד מזהותו, ונאמנותו נתונה לה. התרחקות מן החמולה יכולה להתפרש כהתרחקות מן המשפחה וערעור הקשר עמה.

דבר זה גורם לכך שלעיתים קרובות ישובים שלמים מורכבים מחמולה אחת, שתיים או שלוש, ולא יותר. עד ביטול הממשל הצבאי על היישובים הערבים בישראל בראשית שנות השישים, הדבר לא היווה בעיה. אך משבוטל הממשל הצבאי, והרשויות המקומיות החלו להיות נבחרות על ידי התושבים, הדבר יצר עיוות של השיטה הדמוקרטית וגרר שחיתות, סיאוב, חוסר יעילות ובזבוז כספי הציבור. נוצר מצב בו מועמדים לראשות הרשות המקומית ייצגו למעשה את החמולות שלהם, ולא מפלגות פוליטיות כמו שמצופה במשטר דמוקרטי. כל בני החמולה נדרשים להצביע עבור המועמד שמטעמה, והמועמד הנבחר חש מחוייבות ראשית למשפחתו, ורק לאחר מכן לרשות המקומית בראשה הוא עומד.

כתוצאה מכך, אנו רואים שוב ושוב מקרים בהם מיד לאחר היבחרו, ובמידה וראש הרשות הקודם היה בן לחמולה יריבה, מפטר ראש רשות מקומית נבחר חלק ניכר מעובדי הרשות, וממנה תחתם את בני משפחתו המורחבת. לעיתים קרובות, הדבר נעשה ללא צורך אמיתי, למעט הצורך לספק פרנסה לבני משפחתו. מצב זה יוצר ניפוח חסר הצדקה של המנגנון העירוני; מינוי אנשים שאינם מוכשרים לתפקידם, רק משום שהם שייכים לחמולה הנכונה; חוסר המשכיות של המנגנון הפקידותי; וחוסר שיוויון בחלוקת משאבי הרשות, כאשר באופן טבעי ניתנת עדיפות לאיזורי המגורים של החמולה לה משתייך ראש הרשות המקומית.

המצב שתואר הוא אחד הגורמים, גם אם לא היחיד, למצבן הקשה של הרשויות המקומיות הערביות בישראל. אם רוצה הממשלה לשפר את מצבם של היישובים הערביים, עליה לשאוף לבטל את ההתקבצות השבטית של הערבים בישראל ביישובים מוגבלים, ולשאוף לפזר את משפחותיהם ביישובים רבים ככל האפשר, בדומה למצב ביישובים היהודיים.

כאמור, המצב שתואר אינו הגורם היחיד למצבן העגום של הרשויות הערביות. גורם נוסף הוא העדרה המתמשך של תוכנית מתאר, שכתוצאה ממנו הבניה אינה מסודרת, לא נבנות תשתיות עירוניות לפני שנבנים מבני מגורים, וכמעט שאין בנמצא איזורי תעשיה, היכולים לספק הן פרנסה לתושבים והן הכנסה מארנונה לקופת הרשות המקומית. אך לדעתי, פתרון כל אחת מהבעיות בנפרד לא יפתור לחלוטין את מצב הרשויות הערביות. רק פתרון כולל, שיכלול את פירוק ההתקבצות החמולתית, יביא להשוואת מצבם של הערבים למצבם של היהודים בישראל.

בוודאי שניתן לטעון שפעולה זו אינה עולה בקנה אחד עם ערכי הדמוקרטיה. ממשלה דמוקרטית אינה יכולה לכפות על אזרחיה לגור במקום כזה או אחר, או לאסור מגורים במקום שפתוח למגורים. אך עלינו לשאול את עצמנו, האם המצב הנוכחי, בו חיים האזרחים הערבים ביישובים בהם לעיתים אף אין מערכת ביוב ראויה לשמה, כן עולה עם ערכי הדמוקרטיה והשיוויון? האם ראויים התושבים הערביים לחיות ביישובים מוזנחים, בעוד שכניהם גרים בישובים מטופחים? בנוסף, כאמור, הדמוקרטיה אינה מתקיימת כרוחה ממילא, כאשר ראש רשות מייצג משפחה, ושאיפתו העיקרית היא לשפר את מצבה של משפחתו, לפני שישפר את מצבו של היישוב בראשו הוא עומד.

כדי למנוע מצב של אפלייה וחוסר שיוויון כתוצאה מחוק זה, מוצע בזאת שהחוק יופעל באופן שווה על כל אזרחי המדינה, ללא קשר למוצאם או דתם. באופן טבעי, החוק ישפיע בעיקר על הערבים, אך אין זו הפעם הראשונה שמחוקק חוק המיועד להשפיע על אוכלוסייה זו או אחרת, גם אם לא נאמר כך בחוק במפורש.

הצעת החוק

1. הגדרות
   1. "תא משפחתי" – משפחה המורכבת מהורה אחד או שניים, בניהם ובנותיהם הישירים.
   2. "משפחה מורחבת" – קבוצת אנשים שהקרבה המשפחתית ביניהם אינה עולה על שני דורות. במובן זה, בני דודים יחשבו כבני אותו דור, אדם ודודו יחשבו כרחוקים דור אחד זה מזה, וכדומה.
2. סעיפים
   1. ביישוב שמספר תושביו אינו עולה על 1,000, לא יתגוררו יותר מבניהם של שלושה תאים משפחתיים, המשתייכים לאותה משפחה מורחבת.
   2. ביישוב שמספר תושביו אינו עולה על 5,000, לא יתגוררו יותר מבניהם של חמישה תאים משפחתיים, המשתייכים לאותה משפחה מורחבת.
   3. ביישוב שמספר תושביו אינו עולה על 10,000, לא יתגוררו יותר מבניהם של עשרה תאים משפחתיים, המשתייכים לאותה משפחה מורחבת.
   4. (באותו אופן, אפשר להמשיך, ולשנות את המספרים בהתאם לניתוח של הפיזור הדמוגרפי הרצוי).