הבלוג של צחי

עם קבלת ההחלטה המוצדקת להחזיר את העובדים הזרים, עם ילדיהם, לארצות מוצאם, קמו כל האירגונים החברתיים, ורוב אמצעי התקשורת, להגנת הילדים האומללים. כבר כתבתי בעבר מה דעתי על הנושא. הם אינם אומללים יותר מילדי יהודים שישראל מעודדת לעזוב את ארצם ולעבור לארץ חדשה, ארץ ישראל. אז זה לא נוח, ואפילו די קשה להתאקלם בארץ חדשה, אך ישראל לא יכולה לקבל לשורותיה פליטים מכל מני מדינות עניות, שמצאו בישראל מקלט.

מה שעוד לא היה לפני שנה ויומיים, כאשר כתבתי את הפוסט ההוא, הוא מסע התמיכה הבלתי מסוייג של התקשורת הכתובה והאלקטרונית, לפחות זו שאני ראיתי, נגד הפינוי. ynet פתחו מדור מיוחד, יונית נעצה מבטים מיוסרים במצלמה, ורק בנרג' הסיקור נראה יחסית נטול פניות, מהצצה חטופה. אבל מי קורא נרג'. אני לא מצפה מעיתונאי להיות אובייקטיבי לגמרי. אין דבר כזה, וגם לעיתונאי יש דעות. אני כן מצפה ממנו לנסות להיות אובייקטיבי ככל האפשר, מבלי לסקר את הנושא הזה כאילו מדובר בטרגדיה לאומית. מדובר בהחלטת ממשלה, לא בלתי סבירה, וממה שאני רואה, אפילו כמעט כל הטוקבקיסטים תומכים בה (אבל הם תמיד נטו לימין). אפשר ורצוי להתייחס לנושא הזה ביותר איזון.

בתחילה, נראה היה שאבו מאזן מבין מה יותר חשוב עכשיו, ומסכים לדחות את הדיון בדו"ח גולדסטון בחצי שנה. ברור שלא ניתן לקדם את המו"מ עם ישראל, במידה שמו"מ כזה מתקיים בכלל, כאשר מצד שני הוא גם תובע ישראלים על פשעי מלחמה בהאג. אבל אז הופעלו עליו לחצים פוליטיים די גדולים, וכניראה שכושר ההנהגה שלו הגיע לקיצו, והוא נכנע. עכשיו גם הנציגים שלו דורשים להעביר את הדיון בדו"ח לטיפול מועצת הביטחון, ואולי בית הדין הבינלאומי בהאג. כניראה שעבור הפלסטינים, עדיף להיות צודק מלהיות חכם, עדיף להשיג "צדק" מלקבל מדינה. כניראה שהם יצטרכו לחכות עוד כמה שנים, עד שההליכים האלה יסתיימו, כדי לחדש את המו"מ על מדינה פלסטינית, שהיא המטרה העיקרית שלהם (או כך חשבתי).

בתחילה חשבתי, שישראל היתה צריכה לשתף פעולה עם הוועדה, כדי שגם הצד שלנו יישמע. אך כאשר שמעתי שגם משפטנים שאינם נחשבים כתומכי הממשלה הנוכחית, כמו פרופ' אמנון רובינשטיין ופרופ' אוריאל רייכמן סבורים ששיתוף פעולה לא היה משנה, הגעתי למסקנה שיתכן שאני טועה, ובכל מקרה הדו"ח היה מוטה כנגד ישראל.

מעניינת דרישת הוועדה "שהצדדים יחקרו את עצמם" כדי לבדוק כיצד הפרו את החוק הבינלאומי. אני מניח שבצד החמאסי החקירה תהיה קצרה: הם יגיעו למסקנה שהם פגעו באזרחים כי הם כיוונו היטב. הם השתמשו באזרחים כמגן אנושי כי אלה היו הפקודות. בכלל, לא ברור לי כיצד מצופה מאירגון טרור לבצע מן חקירה שכזו. הרי כל קיומו הוא הפרה של החוק הבינלאומי.

בזמן האחרון עלה לדיון הנושא של העובדים הזרים, ובמיוחד הילדים שלהם, העומדים בפני גירוש. היום הוחלט שלא להחליט בנושא, ולדחות את ההחלטה בעוד שלושה חודשים.

הטענה העיקרית שאני שומע בעניין זה, היא שהילדים המסכנים נולדו בישראל, ולא מכירים את ארץ המוצא של הוריהם (למעשה – את ארץ מולדתם), הם אוהבים את ישראל, רוצים לשרת בצבא, או אפילו שירתו בצבא, ולכן הם כבר שייכים לישראל, וזו אכזריות לשלוח אותם לפיליפינים, לתאילנד, לאפריקה, או לכל מקום אחר אליו הם צריכים לשוב.

היחידים ששייכים לישראל, מלבד המיעוטים החיים בה באופן קבוע, הם היהודים. אף פיליפיני לא שייך לישראל, אף רומני לא שייך לישראל, ואף אפריקני לא שייך לישראל. ישראל אינה אמריקה, או קנדה, או אוסטרליה. ישראל אינה מקבלת כל דיכפין, וכל מהגר. ישראל הוקמה כדי להיות בית לאומי לעם היהודי, ולא לאף עם אחר. מי שרוצה להגר לכאן, יהפוך עצמו תחילה לראוי להגר לכאן – יתגייר, ויתקבל בברכה.

מעניין שטענת האכזריות אינה עולה כאשר אנשים שגדלו למשל באמריקה, או ברוסיה, ולא הכירו אף ארץ אחרת, וגדלו וחיו באותה ארץ כל חייהם, מקבלים עידוד לעזוב את כל מה שהם מכירים ולעלות לישראל, משום שהם יהודים. כניראה שעליה של יהודים אל ישראל מולדתם אינה מהווה התאכזרות, אבל "עליה" של פיליפינים אל מולדתם, גם אם לא נולדו בה, היא כן.

אם נקבל אלינו כמויות בלתי מוגבלות של מהגרים, והמספרים כיום הם בסדר גודל של מאות אלפי אנשים, נהפוך ממדינת היהודים למדינת הגירה כללית, ונאבד את זהותנו הלאומית. אנשים שפגה אשרת השהייה שלהם, עם או בלי ילדים, צריכים להיות מוחזרים אחר כבוד אל מולדתם.