בחירות מקדימות בעבודה

כפי שידוע לקוראי הבלוג, אני חבר מפלגת העבודה זה שנים רבות. גם הפעם, הלכתי לממש את חובתי הדמוקרטית להצביע בבחירות המקדימות למועמדי המפלגה.

רשימת המועמדים היתה הפעם מלהיבה מהרגיל, עם שורה של פעילים חברתיים אמיתיים שהוכיחו יכולת לשנות את המציאות. הבולטים ביניהם היו כמובן פעילי המחאה של קיץ 2011, סתיו שפיר ואיציק שמולי, וגם אורן פסטרנק, דמות קצת פחות מוכרת מאז. איתם התמודד גם פרופ' יוסי יונה, שהיה חבר בוועדה שהקימו ראשי המחאה לגיבוש פתרונות לבעיות שהועלו. המגוון הזה איפשר לי לבחור מועמדים שהוכיחו יכולת לעשות שינוי, ולא רק פונקציונרים שהתקדמו במפלגה, לצד ח"כים וותיקים שהוכיחו את עצמם.

אחד המאפיינים הבולטים של מסע הבחירות הזה היה רצף בלתי פוסק של מסרונים והודעות דוא"ל ממועמדים, שהגיע לקצב של 10 מסרונים ושלוש דוא"לים ליום בימים האחרונים. אני אמנם ראיתי בזה הזדמנות להכיר את המועמדים שלא הכרתי קודם (ולחלקם גם הצבעתי), אך חברי מפלגה רבים התלוננו על כמות ההטרדות.

כמות ההודעות פחתה מאוד לאחר הבחירות, אך לא פסקה לגמרי, משום שהיו מועמדים שחשו חובה להודות למצביעים על הבחירה בהם.

כמו מרבית תושבי תל אביב, גם אני הצבעתי בקלפי בגני התערוכה, שהיתה ללא ספק הקלפי המעניינת ביותר. כאשר הגעתי אליה, בשעות הערב המאוחרות, המקום המה צוותי תקשורת, וגם לא מעט מועמדים. זיהיתי ביניהם את סתיו שפיר, איתן כבל, עופר קורנפלד (שעמד בכניסה לקלפי וניסה לשכנע אותי ברגע האחרון להצביע לו. הוא לא הצליח), נינו אבסדזה, ואולי עוד כמה שאני לא זוכר כרגע.

כאשר באתי להחליט למי להצביע, מה שקרה בערך חצי שעה לפני שיצאתי להצביע, אחד הקריטריונים שלי היה הוכחת פעילות אמיתית בשטח. רשימה ארוכה של ג'ובים שמילא המועמד לא הרשימה אותי. חיפשתי אנשים שעשו שינוי, שביצעו פעילות התנדבותית, ששינו את מדיניות הרשויות באיזה אופן. לשמחתי, זה לא היה קשה. לעומת זאת, לא חשבתי שהמפלגה שלנו צריכה להיות עיר מקלט לפליטי קדימה ומפלגות אחרות, ולכן נחמן שי, נינו אבסדזה ומֶלי פולישוק, בעבר ח"כ בשינוי, נשארו מחוץ לרשימה שלי.

רשימת המועמדים להם הצבעתי כללה את המועמדים האלה:

  • ח"כ פרופ' אבישי ברוורמן. כיום ח"כ במפלגת העבודה, בעבר נשיא אוניברסיטת בן גוריון, בתקופה בה למדתי שם לתואר בפיסיקה (ועוד הרבה לפני), וגם היה בתפקיד בבנק העולמי תקופה ארוכה לפני כן. פרופסור לכלכלה.
  • ח"כ יצחק הרצוג. אחד הח"כים הבולטים של העבודה בכנסת היוצאת, שהתמודד בעבר גם על תפקיד יו"ר המפלגה.
  • ח"כ עמיר פרץ. עוד עליו בהמשך.
  • ח"כ דניאל בן סימון. עיתונאי בעברו, שהרבה לסקר את המצוקות החברתיות, עד שהחליט גם לעשות משהו ונבחר לכנסת בבחירות הקודמות. מאז היה שותף להרבה יוזמות חקיקה חברתיות.
  • עו"ד יהונתן קלינגר. מומחה לדיני מחשבים, ודמות מוכרת לכל מי שמתעניין בזכויות גולשים. לוחם ללא פשרות בספאמרים, בפגיעה בפרטיות ובחוק המאגר הביומטרי. כל קול נגד המאגר הזה הוא קול בעד האזרחים.
    קלינגר רץ יחד עם שותפו, דובי קננגיסר, כסוג של כרטיס כפול. דובי מוכר לוותיקי האינטרנט הישראלי כאחד ממקימי האייל הקורא, כתב עת למדע וחברה, שהוא אחד האתרים הוותיקים בישראל. למרות זאת, לא הצבעתי לדובי, משום שבאתר שלו הוא הביע דעה בעד מדינה דו-לאומית, ליהודים ולפלסטינים, מתוך חוסר אמון ביכולת להפריד את שני העמים. אמנם הוא אמר שהוא מתחייב שלא לקדם את הדעות המדיניות שלו בכנסת, אך לדעתי עדיף למפלגה שבעלי דעות מהסוג הזה לא יקשטו את הרשימה שלה.
  • סתיו שפיר. אם יש צורך להציג, ממנהיגות מחאת האוהלים של קיץ 2011.
  • איציק שמולי. כנ"ל, וגם יו"ר התאחדות הסטודנטים עד עכשיו.
  • יוסי יונה.
  • אראל מרגלית. יזם הייטק, שהקדיש חלק ניכר מזמנו גם לקידום נוער משכונות מצוקה בירושלים.
  • לילי בן עמי. פעילה חברתית אלמונית יחסית, אם כי הספיקה לצבור זמן מסך פה ושם. ההישג העיקרי שלה הוא שהצליחה לשכנע אוניברסיטאות לפתוח מעונות יום לילדיהן של סטודנטיות שהן אמהות צעירות, ולאפשר להן סוג של חופשת לידה במהלך הלימודים. מלבד זאת אפשר לקרוא באתר שלה על פעילותה הענפה.
  • חילי טרופר. גם סוג של פעיל חברתי: לאחר שחרורו מהצבא פנה לתחום החינוך, ובין היתר ניהל בית ספר תיכון בלוד אליו הגיעו בני נוער רגע לפני שהם נפלטים לרחוב, והצליח להגיע איתם להישגים מרשימים.
  • עומר בר לב. בדומה לחילי, לאחר שחרורו מהצבא בדרגת אל"מ פנה לעסקים, אך גם לטיפול בבני נוער, והקים את עמותת "אחרי!" אשר פועלת בקרב בני נוער בפריפריה.

כל מצביע יכול להצביע בעד 8 – 12 מועמדים (כלומר, לכל מצביע יש עד 12 קולות), והמועמדים מסודרים ברשימה לפי סך כמות הקולות שקיבלו, בכפוף להקפצות למגזרים שונים – נשים, מושבים, מיעוטים, וכו'.

כמו שאמרתי, עמיר פרץ היה ברשימת המועמדים שלי. אני לא חושב שמישהו צפה שהוא יעזוב את המפלגה רגע אחרי הבחירות. כפי שאפשר לראות מתוצאות הבחירות, רבים מחברי המפלגה נתנו בו אמון. לו הייתי יודע שהוא עלול לעשות תרגיל כזה, הייתי נותן את הקול שבזבזתי עליו למועמד או מועמדת אחרים. לדעתי בנטישה שלו לטובת "התנועה" הוא חתם על תעודת הפטירה הפוליטית שלו. הוא יוכל לעשות קדנציה עם לבני (סוס טרויאני בפני עצמו), אבל אני מתקשה להאמין שהוא יוכל לקבל את אמון חברי המפלגה שוב בעתיד.

ועוד לא הבנתי איך מרב מיכאלי הגיעה למיקום כה גבוה – מקום רביעי בפריימריז (שמור לאשה), שהפך לשלישי לאחר נטישתו של פרץ. בס"ה הקמפיין שלה היה די מינורי, ככל שיכולתי לשפוט כיעד לפרסום. האם זה שהיא מפורסמת הספיק לה? בס"ה היא הציגה מצע די רדיקלי, בו היא מציעה לבטל את הרבנות כמוסד ממלכתי, ולהפכה למוסד וולונטרי שימומן על ידי מי שמעוניין בשרותיו. באופן טבעי, להפוך את הנישואין והגירושין לאזרחיים לגמרי, ומי שרוצה גם טקס דתי שיסתדר לבד. עוד היא מציעה לתקצב את מוסדות החינוך הממלכתיים בלבד, ושכל השאר – החרדיים, העצמאיים, הפרטיים, הדמוקרטיים, ומה שתרצה – שיסתדרו לבד. ההצעות האחרות שלה די טבעיות לאשת העבודה – בתחומי שלום, איכות סביבה, יחסי עבודה, גיוס חרדים, שיכון ועוד. והיא גם די מעיקה עם ההתעקשות שלה על לשון נקבה בכל מקום. זה משהו שראוי שמישהו יבדוק אותו.

אז מה הלאה? כרגע הסקרים אינם מנבאים טובות לשמאל הישראלי. נראה שלימין הרדיקלי, בראשות הליכוד, יש רוב, והמגמה נראית קבועה. עם זאת, הסקרים אינם מציינים את המתלבטים, והם לא מעטים. כך שאני לא מיואש, ואני חושב שבעבודה נכונה יש לנו סיכוי לשכנע רבים מהם שמפלגת העבודה היא היחידה שיכולה לתת פתרונות אמיתיים לבעיות היום יום שלהם. מלבד זאת, אפילו לפי הסקרים האחרונים, עם מעט יצירתיות ופשרות, אפשר גם להקים קואליציית מרכז-שמאל.

לסיום, הנה סרטון קצר המתמצת את הבעיות הכלכליות איתן מתמודד כל אחד ואחד מאיתנו, שאותן מפלגת העבודה מתכוונת לפתור בעזרת התוכנית הכלכלית (תקציר) שפרסמה.

הפוסט הזה פורסם בקטגוריה politics, בחירות, העבודה.‏ קישור ישיר לפוסט.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

WP-SpamFree by Pole Position Marketing