מוות לחירות

י' גורביץ, שאני חושד שהוא יוסי גורביץ שכותב לפעמים בנענע , פרסם את הטוקבק הבא בתגובה למאמרה של עירית לינור , בו היא מסבירה מדוע "גן עדן עכשיו" לא ראוי לאוסקר:

רצוי לשים לב לברית המוזרה שנוצרה בין הקנאים שבמוסלמים ובין הפוסט-מודרניסטים. האנשים האמונים על הטענה שאין הבדל מוסרי בין תרבויות, מתייצבים מיד לצד האיסלמיסטים, במחאה על פגיעה ברגשותיהם של כורתי הדגדגן, האנסים על פי דין, עורפי העיתונאים, מפיצי ה"פרוטוקולים של זקני ציון" ומחנכיהם של המחבלים המתאבדים. אמונים על שיטתו של אלילם מישל פוקו, ששיבח את משטר חומייני עם הקמתו. מאמריו של פוקו על המהפכה החומייניסטית, מעניין לציין, הם היחידים שלא תורגמו לעברית. הם מנסים להסביר לנו שאיום בפצצה הוא צורת מחאה. האנשים שמבחינתם ג`ורג` בוש גרוע מאוסמה בן לאדן יזעקו חמס אם, בשל לחץ, יסיר מוזיאון "יצירת אמנות" המציגה את הבתולה מאריה כשהיא מרוחה בצואת פילים. אבל יאמרו לנו שאנחנו "צריכים להתחשב ברגשותיהם" של שונאי החירות. אז זהו, שלא. החירות כוללת את הזכות לפגוע. אחרת, לא היו לנו כתבי וולטר, שפגעו בהמוני מאמינים נוצרים; כתבי פיין, שפגעו בהמוני תומכי העריצות; וכל מורי הדרך מן החשיכה של האבסולוטיות פגעו, בדרך זו או אחרת, באמיתות המקובלות לפני כ-17 שנים הוציא האייטולה חומייני, זמן קצר לפני התפגרותו, פסק דין המורה על רציחתו של הסופר סלמן רושדי, והציב פרס של שלושה מיליוני דולרים על ראשו. עשרות בני אדם נהרגו במהומות שפרצו בשל כך; שלושה ממפיצי ספרו של רושדי הותקפו, ושניים מהם נרצחו. המערב שתק. החוגים הפוסט-מודרניים שתקו. קל יותר היה לכנות את תוקפי הברבריות הזו "קולוניאליסטים" או "גזענים".

והפחד משחית. דברים ברורים הופכים למעורפלים. הסערה האחרונה פיזרה את הערפל: המוסלמי שאיים לפוצץ את משרדי היילנדס-פוסטן בשל האיסלם, הוכיח שמי שצייר את מוחמד כעוטה פצצה צדק. מוחמד בווירי, שרצח את הבמאי תיאו ואן גוך בשל סרטו "כניעה", על מצב הנשים באיסלם, הצדיק את הקריקטוריסט שצייר את מוחמד האוחז בנשים כבולות. מפיצי הקריקטורות הדנים הזכירו לנו את האמת: שהאיסלם המודרני מושחת ורקוב עד היסוד; שהאלימות היא הכלי הראשון שלו; שעם ברברים אין ברית, רק הפסקת אש.

מבהיל היה לעקוב אחרי הבלוגרים הערבים בימים האחרונים: הם התחננו "כלום אינכם מבינים?". האנשים החיים תחת משטר עריצות ואימה מבינים היטב את המשמעות של הקריאה הצלולה הזו. האנשים הנאבקים על כל פיסת חירות כעל מים במדבר, מבינים היטב את מה שאנו, הרוויים בחירות, כבר שכחנו: שחופש הדיבור הוא סיבה טובה מאד למלחמה, סיבה טובה מאד למסור עליה את הנפש.

"מוות לחירות" זעקו המפגינים בלונדון. מוות, מוות, מוות: תרבות המוות מול תרבות החיים. מעולם לא הוצבו הדברים בצורה ברורה כל כך. אבל הפוסט-מודרניסטים התרגלו כל כך לערפל, עד שאין הם מבחינים באור הבוהק של האמת. לנין קרא לאנשים כאלה "אידיוטים מועילים": הם מעמעמים את הזוועות, מרככים את התועבה, מרגילים אותנו לחשוב שתרבות המוות היא, בעצם, זהה לתרבות החיים ? והופכים עצמם למשרתים הראשונים במעלה של העריצות החדשה.