שש אחרי המלחמה

אז גם אני גוייסתי בצו 8 לפני כמעט שלושה שבועות, יחד עם שאר החטיבה שלי, "שועלי מרום", שכונתה בתקשורת בעיקר "החטיבה הדרומית" (בכל פיקוד יש חטיבת צנחנים במילואים, ואנחנו של פיקוד דרום). רק שבוע לפני כן הגדוד שלנו סיים תעסוקה בעוטף עזה, עד כדי כך שחיילים שאלו אחד את השני, "נו, אז איך היתה הרגילה?" גם הגדודים האחרים של החטיבה סיימו תעסוקות מספר שבועות קודם, ובכל זאת, כצפוי, אחוז הגיוס עבר את ה-100%, בזכות מתנדבים שהתגייסו למרות שכבר עברו את הגיל או קיבלו איזה פטור אחר, ובאו בכל זאת.

בסך הכל גוייסו שתי חטיבות חי"ר, ככל שיכולתי לראות – החטיבה שלנו, וחטיבת "הנגב", שמורכבת בעיקר מיוצאי גבעתי. בכל זאת, צה"ל נקלע לקשיים משמעותיים באיכסון שלנו, ובשלבים שונים שוכנו באוהלים קפואים מחוץ לצאלים, או בימ"ח שלנו, שכלל לא ערוך לקלוט חיילים, אז ישנו בסככות של רכבים. עד שקיבלנו שקי שינה אזרחיים, היה לא נעים בכלל לישון ככה.

חוויה סוריאליסטית

כל מלחמה היא הזדמנות לצבור חווייה סוריאליסטית. כקשר בנגמ"ש הפיקוד של הגדוד, הוצבתי עם שאר צוות הנגמ"ש על גבול הרצועה, בעוד שאר הגדוד נכנס לרצועה, כדי לשחרר חיילים של גבעתי. באופן טבעי, בתנאי שדה, גם השירותים הם שירותי שדה. זה בהחלט היה יוצא דופן, לכרוע בין העצים, בעודי מרוקן את מעי, ומולי עפים פגזים וקליעים אחרים המשאירים אחריהם פסים בוהקים במרחק כמה מאות מטרים ממני.

הברחות

המבצע הופסק לפני שנקבע מנגנון כלשהו להפסקת ההברחות של אמצעי לחימה מתחת לגבול עזה-מצריים. מייד בתום הלחימה, ואולי אפילו לפני כן, התחילו לשקם את המנהרות שהופצצו ולחדש את ההברחות. בצורה הזאת, זה רק עניין של זמן עד ששוב יעופו טילים ופצמ"רים על יישובים ישראליים, וכל המבצע הזה יהפוך לחסר משמעות. ייתכן שהיה מקום לתפוס גם את דרום הרצועה, או לפחות לא לסגת לפני שנמצא לנושא הזה פתרון.

תרומות

המבצע הזה היה אחד הנתמכים ביותר על ידי אזרחי המדינה. התמיכה הזאת התבטאה, בצד של החיילים, בכמויות ענקיות של תרומות שהתקבלו בבסיסים. הרבה מאוד חטיפים וממתקים, וגם פריטי ביגוד חם מכל הסוגים – אני חזרתי מהמלחמה הזאת עם שני זוגות גרביים, שתי גופיות ארוכות, שני מחממי צוואר, שני זוגות של כפפות – אחד מהם של כפפות קטומות אצבעות, ושק שינה שווה במיוחד, שהציל אותנו מקפיאה בלילות. ואולי עוד שני קילו מעודף קלוריות.

לא צריך Second Life

כשאני מתגייס למילואים, אני מרגיש שאני עובר לעולם אחר. בגדים אחרים, נשק מכביד על הכתף, תנאי שדה גם בבסיס הכי מסודר, עבודה מסוג אחר לגמרי ממה שאני עושה בדר"כ, אנשים אחרים, הרבה שעות בשמש או בקור במקום במשרד הממוזג. בקיצור, כשעושים מילואים לא צריך עולמות וירטואליים.

אחרי יותר מחודש של צבא בזמן כל כך קצר, אני חושב שאני לא רוצה לראות צבא יותר לפחות לשנה הקרובה.

הפוסט הזה פורסם בקטגוריה טרור, מילואים.‏ קישור ישיר לפוסט.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

WP-SpamFree by Pole Position Marketing