לאחר שרב"ט שליט נחטף לפני יומיים, הגבנו לאט מדי. ניסינו להשתמש בצינורות דיפלומטיים כדי לשחרר אותו, ורק לפני שבוע התחלנו להשתמש בכוח כדי לשכנע את החמאס לשחרר אותו, אך לא במספיק כוח. הרגנו 30-40 מחבלים (באופן מעניין, הרמטכ"ל התגאה בהרג של יותר מחבלים ממה שהודו הפלסטינים, בעוד בדר"כ המצב הפוך) ויצאנו. זה בקושי מגרד את החמאס, ולא מרשים אותם. עד שלא ניכנס לכל פינה בעזה, ונהרוג מאות מחבלים, כך שהחמאס יתמוטט כאירגון, החמאס לא יפסיק לפעול. כן, יכולים למות לנו חיילים. כן, זה יסכן את חייו של גלעד שליט. אבל זה יכול, אולי, להבטיח לנו כמה שנים של שקט, וחופש פעולה גדול יותר בתוך עזה במקרה ששוב יצא טרור מעזה. אולמרט צריך להפסיק לחשוב מה יגידו הגויים, ולהתחיל לחשוב מה יעשו היהודים.
כהערת שוליים, נראה לי שהעם הפלסטיני נתקע במצב של התקוממות, או "התנגדות" כפי שהם קוראים לזה. אחרי שיצאנו מעזה, במקום לפתור את הבעיות שנותרו במעברים ובעיות אחרות בדרך של משא ומתן, כי אלה דברים פתירים לגמרי, הם ממשיכים לייצר טרור, ממשיכים לירות קסאמים, וממשיכים לחפור מנהרות, כאילו אין מחר. כאילו הם קמים בבוקר, אין עבודה, אין מה לעשות, אז בוא נירה כמה קסאמים על שדרות. עד שהם לא יקבלו מכה רצינית על הראש, ויבינו שהמשך דרך הפעולה הזאת פוגע באינטרסים שלהם, הם כניראה ימשיכו בכך.
עכשיו, נחטפו שני חיילים בלבנון. הסיבה לכך היא, שהחיזבאללה יושב על גבול ישראל ונהנה מחופש פעולה מלא. איננו יכולים להמשיך להסכים למצב הזה. מעבר לפעולה הנוכחית (הדיווחים האחרונים, בעת כתיבת שורות אלה, הם שמגוייסת אוגדת מילואים), יש למנוע את התבססות החיזבאללה על גבול ישראל. יש לתקוף באופן קבוע את המוצבים שהוא מחזיק, עד שיהפכו לאבק. יש לפגוע באופן קבוע בכל כוח חיזבאללה המזוהה בשטח. פגיעת קטיושות בעומק ישראל צריכה להיענות בפגיעה קשה בעומק לבנון, בתשתיות אזרחיות וצבאיות.
במקביל, יש לפגוע במטרות בסוריה, ולהגדיל באופן משמעותי את כוחות הקרקע בגבול סוריה, כדי להבהיר להם שאנו רואים בהם אחראים. אפשר למשל להשמיד את שדה התעופה בדמשק, ממנו מגיעות הקטיושות מאיראן לישראל. אפשר לפגוע בכביש בירות דמשק, או בכל מטרה אחרת.
הגיע הזמן שנבהיר לשכנינו, שאפשר לתת לנו סטירה אחת, אבל הסטירה השניה תיענה באגרוף בבטן.
