בזמן האחרון עלה לדיון הנושא של העובדים הזרים, ובמיוחד הילדים שלהם, העומדים בפני גירוש. היום הוחלט שלא להחליט בנושא, ולדחות את ההחלטה בעוד שלושה חודשים.
הטענה העיקרית שאני שומע בעניין זה, היא שהילדים המסכנים נולדו בישראל, ולא מכירים את ארץ המוצא של הוריהם (למעשה – את ארץ מולדתם), הם אוהבים את ישראל, רוצים לשרת בצבא, או אפילו שירתו בצבא, ולכן הם כבר שייכים לישראל, וזו אכזריות לשלוח אותם לפיליפינים, לתאילנד, לאפריקה, או לכל מקום אחר אליו הם צריכים לשוב.
היחידים ששייכים לישראל, מלבד המיעוטים החיים בה באופן קבוע, הם היהודים. אף פיליפיני לא שייך לישראל, אף רומני לא שייך לישראל, ואף אפריקני לא שייך לישראל. ישראל אינה אמריקה, או קנדה, או אוסטרליה. ישראל אינה מקבלת כל דיכפין, וכל מהגר. ישראל הוקמה כדי להיות בית לאומי לעם היהודי, ולא לאף עם אחר. מי שרוצה להגר לכאן, יהפוך עצמו תחילה לראוי להגר לכאן – יתגייר, ויתקבל בברכה.
מעניין שטענת האכזריות אינה עולה כאשר אנשים שגדלו למשל באמריקה, או ברוסיה, ולא הכירו אף ארץ אחרת, וגדלו וחיו באותה ארץ כל חייהם, מקבלים עידוד לעזוב את כל מה שהם מכירים ולעלות לישראל, משום שהם יהודים. כניראה שעליה של יהודים אל ישראל מולדתם אינה מהווה התאכזרות, אבל "עליה" של פיליפינים אל מולדתם, גם אם לא נולדו בה, היא כן.
אם נקבל אלינו כמויות בלתי מוגבלות של מהגרים, והמספרים כיום הם בסדר גודל של מאות אלפי אנשים, נהפוך ממדינת היהודים למדינת הגירה כללית, ונאבד את זהותנו הלאומית. אנשים שפגה אשרת השהייה שלהם, עם או בלי ילדים, צריכים להיות מוחזרים אחר כבוד אל מולדתם.
