להיכנס או לא להיכנס, זו השאלה

בימים אלה של ירי בלתי פוסק של רקטות ומרגמות מתוך עזה אל כל סביבותיה, שוב ושוב נשמעת הדרישה להיכנס לעזה בכוח צבאי ולטפל בחמאס אישית. גם אני חושב שבסופו של דבר זה הפתרון היחיד, ואני אומר את זה בתור חייל מילואים בגדוד שיהיה בין הראשונים שיעברו את הגדר, כך שאינני שולח אחרים לקרב.
ובכל זאת, אנו לא רואים את הממשלה מתכוננת לעשות את זה. בבואנו לשקול את השיקולים בעד ונגד פעולה כזאת, אחד השיקולים הוא לא רק איך ניכנס, ומה יהיה המחיר בדם (שאותו אני מעריך ב-30 חיילים גג, אם יהיה לנו מזל ביש), אלא גם מה עושים אחרי שגומרים את הפעולה. עומדות בפנינו כמה ברירות:

  1. להישאר ולנהל את עזה בעצמנו. אף אחד לא רוצה את זה חוץ מהימין הסהרורי, משום שהמשמעות היא נטל עצום על ישראל, כלכלי, צבאי ומדיני.
  2. הכנסת כוח בינלאומי, בדומה ליוניפי"ל בדרום לבנון. אף שנראה שהאפשרות הזאת קורצת לפחות לחלק מגורמים בממשלה ובלשכת ראש הממשלה, אני מאוד מקווה שהם לא יקחו אותה ברצינות. ישראל תמיד גרסה שהיא והיא בלבד תהיה אחראית לבטחונה. הכנסת יוניפי"ל לדרום לבנון היא חריגה מהדוקטרינה הזאת, ואנו רואים את ההתעצמות של חיזבאללה בלבנון מאז שהוא נכנס לשם.
  3. העברת השליטה לידי הרשות הפלסטינית. עקרונית זו האופציה המועדפת, אך יש עמה כמה בעיות. ראשית, במצבה הנוכחי, הרשות עוד לא מצליחה להשתלט על שכם לבדה, שלא לדבר על כל הגדה. כיצד תוכל לשלוט על כל הרצועה, שאוכלוסייתה יותר דתית ויותר פונדמטליסטית מאוכלוסיית הגדה, ותתנגד לפחות במידה מסויימת לשלטון החילוני? שנית, מסירת השטח לרשות, במיוחד בשלב זה, כאשר ראשיה טרם הציגו בפני העם הפלסטיני הישגים מדיניים משמעותיים, תיראה כאילו הרשות היא זרוע של ישראל, ושולטת על הפלסטינים בשמה.

אני מעריך שהפתרון שאולמרט חושב עליו, הוא שרק כאשר הרשות תתחזק מצד אחד, אם היא תתחזק, וכאשר תהיה התקדמות בתהליך השלום, אפשר יהיה לסלק את החמאס מהרצועה וגם לתכנן נתיב יציאה בר קיימא, שלא ישאיר אותנו אחראים על מיליון פלסטינים.
אני רק מקווה שהדברים יעבדו לפי התכנון, אם זה התכנון, כי כידוע, החיים הם כמו קופסת שוקולד. לא מן הנמנע שאירוע כזה או אחר, בתחום הבטחוני או המדיני, יאלץ אותנו לפעול בזמן שלא הכי נוח.

עדכון:
כניראה שטעיתי בגדול. היום שמעתי שהוא אמר בוועדת החוץ והביטחון, פחות או יותר שלא משתלם לנו להיכנס לעזה בשביל כמה קסאמים. נו, אז נפצעו כמה אזרחים ונהרגו שניים או שלושה. אתם יודעים כמה נפגעים יהיו לנו אם ניכנס בכל הכוח?
אתם מבינים, אהוד אולמרט הוא עורך דין. הוא מנסה להשיג את התוצאה הכי משתלמת ללקוח שלו, המדינה. הוא לא מבין את תפקידה של המדינה. תחת שרביטו (אם כי זה לא התחיל תחת שרביטו) המדינה מאבדת ומתנערת מאחריותה כלפי תושביה, לא דואגת להם מבחינה חברתית, ועכשיו גם לא מבחינה בטחונית. אולמרט לא מבין שחיי אזרח שווים יותר מחיי חייל, ועדיף שימות חייל מאשר שימות אזרח. כי זה התפקיד הבסיסי ביותר של מדינה, התפקיד שבגללו נוצרו מדינות בכלל: להגן על אזרחיה מאוייב. מדינה שלא מסוגלת לספק את ההגנה הזאת, אינה ראויה להיקרא מדינה. אם הוא חושב שעדיף לקבל כמה קסאמים על הראש מדי יום מאשר להפסיק את המטרד הזה גם במחיר אובדן של חיילים, הוא לא מבין את תפקידו כראש ממשלה.

הפוסט הזה פורסם בקטגוריה general, politics, טרור, מילואים.‏ קישור ישיר לפוסט.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

WP-SpamFree by Pole Position Marketing